עץ הדאגה

שתי דאגות שונות לגמרי

רוב האנשים מתייחסים לכל הדאגות אותו דבר — ולכן נתקעים. אבל יש שני סוגים, ולכל אחד יש מוצא אחר.

דאגה שאפשר לפעול לגביה: "לא שילמתי את החשבון". יש כאן צעד קונקרטי, ולכן המוצא הוא תוכנית — מה עושים, מתי, ומה הצעד הראשון.

דאגה שאין עליה שליטה: "מה אם אחלה בעוד עשר שנים". אין צעד. וכאן החשיבה נוספת לא עוזרת בכלל — היא רק מאריכה את המצוקה.

השאלה שמפרידה ביניהן

שאלה אחת: "האם יש משהו שאני יכול לעשות בנוגע לזה?"

אם התשובה כן — עוברים מיד לתכנון. לא ל"לחשוב על זה עוד", אלא לצעד ראשון עם זמן: מה, מתי, כמה זמן ייקח.

אם התשובה לא — המשימה היא להחזיר את תשומת הלב, לא לפתור. וזה כמעט תמיד דורש לעשות משהו פיזי, לא רק להחליט להפסיק.

למה "פשוט תפסיק לדאוג" לא עובד

כי הדאגה מרגישה מועילה. הרבה אנשים מחזיקים אמונה סמויה ש"אם אדאג מספיק, אהיה מוכן" או "הדאגה מונעת אסון" — ולכן לוותר עליה מרגיש מסוכן.

מה שכן עובד: לקבוע לעצמכם "זמן דאגה" קבוע — רבע שעה ביום, שעה קבועה. כשדאגה עולה מחוץ לזמן הזה, רושמים אותה ודוחים לזמן. חלק גדול מהדאגות מאבד עד אז את הדחיפות.

כשהדאגה כבר לא נעצרת

אם הדאגה נמשכת רוב ימות השבוע, פוגעת בשינה או בתפקוד, ומדובר בכמה נושאים במקביל — זה הדפוס של דאגנות יתר, ויש לו טיפול יעיל. חרדה כללית ודאגנות יתר ←

להריץ את העץ על דאגה שלכם

הכלי שואל את השאלה המפרידה ואז לוקח אתכם לענף הנכון. הכול נשאר בדפדפן שלכם.

שאלות נפוצות